הכל התחיל בילדות.

אני זוכרת את עצמי, בת החמש-שש בבית של סבתא שלי משחקת עם מטלית אדומה עם נצנצים.

היא הייתה חצי שקופה , המטלית ואני כל כך התלהבתי ממנה ששמתי אותה על הראש, קשרתי אותה כצעיף, תליתי אותה על מסמר שמצאתי על הקיר וצפיתי בה מנצנצת מאור השמש.

והנה אני עומדת שם מסתכלת על אותה מטלית אדומה יפיפייה, וחושבת לעצמי.

"איזה כיף שאני פה עכשיו בתור נסטיה. איזה מרתק זה."

 

באותו הגיל לא ייחסתי חשיבות לדבר. עם השנים נחשפתי לנצרות וישוע, וגם ליהדות ומשה (בעיקר אני זוכרת את ליל הסדר שהיינו חוגגים עם מלא אנשים זרים שאני לא הכרתי. זה נורא שיעמם את נסטיה בת ה 6-7). הרגשתי שמשהו בדת נורא מגביל ומעוות. חיפשתי משהו מעבר, משהו טהור.

 

לפעמים היינו הולכים לאחות של אימא שלא הייתה גרה רחוק אבל על מנת להגיע אליה היינו צריכים לעבור דרך שביל שהיה פותח את כל השמיים היפיפיים של סיביר.

עוד אז שמתי לב לשלושה כוכבים. "זה הכוכבים שלי" אמרתי לעצמי. וכך הם ליוו אותי כל הדרך כל פעם שהיינו הולכים לאחות של אמא בחורף.

עם השנים שמתי לב שלקראת החורף הם נחשפים בשמיים ולקראת הקיץ מתרחקים שוב עד שלא רואים אותם בכלל.

 

במהלך השנים, עקבתי אחרי שלושת הכוכבים. הייתי מאוד קשורה אליהם.

בגיל ההתבגרות התחלתי לעבור תהליך של "התעוררות".

הרבה שאלות עלו.

מי אני , למה אני כאן ומה המטרה של כל זה – היה בעיקר מה שהעסיק אותי במחשבות.

 

בערך באותה התקופה התחלתי לחלום חלומות חוזרים של צונאמי. עד עכשיו, כל לילה, כל-לילה אני חולמת על צונאמי/גלים גדולים או מעמקי מים אחרים.

 

לפני 4-5 שנים נתקלתי בספרו של ד"ר מייקל ניוטון – מסע הנשמות. מתברר שד"ר ניוטון הוא פסיכולוג והיפנו-תרפיסט (טיפול בעזרת היפנוזה), ובספרו הוא מציג מקרים של מטופלים הנמצאים במצב היפנוטי ומייקל ניוטון חוקר את נשמתם, מדבר עם הישות הנצחית שבהם. הוא מספר שאנשים שאינם מכירים, מספרים דברים דומים על תהליך המוות, הלידה והחיים עצמם.

 

לאחר שקראתי את הספר נדלק בי רצון עז לעבור את התהליך המדובר אבל הרגשתי שאני עוד לא מוכנה. עברו מספר שנים וכנראה רצה היקום, התפנה תור אצל מישהי בארץ שלמדה את הטיפול במכון של מייקל ניוטון. קבעתי להגיע אליה למפגש ונסעתי לפרדס חנה עד אליה.

 

הסשן כלל שתי פגישות של 5ו-8 שעות ומתנהל בצורת שאלה-תשובה.

בפגישה הראשונה, לאחר הכניסה למצב ההיפנוטי היא לוקחת את הנשמה אחורה בזמן, לילדות, לגיל יונקות, לבטן של אמא.

בפגישה השניה אנחנו עוברים את אותו התהליך כמו בפגישה הראשונה באופן יותר מזורז ובעיקר מתמקדים בחיים קודמים אחרונים או חיים קודמים שרלוונטיים לחיים שלנו כרגע בגוף הזה. לפגישה השניה אפשר להגיע עם שאלות מוכנות מראש שאנחנו רוצים לשאול את הנשמה שלנו או את המדריך / נשמה מלווה במהלך הטיפול. כן לכל אחד מאיתנו יש מדריך ואף קבוצת נשמה שאיתה אנחנו בדרך כלל מגיעים לכאן ומתמודדים יחד עם אתגרים דומים ולומדים שיעורים דומים.

 

לפגישה הראשונה הגעתי עם מלא התרגשות וציפייה.

בתחילת התהליך כשנכנסתי למצב ההיפנוטי שמתי לב שאני בעצם די מודעת למתרחש אבל זה מרגיש שונה, מרגיש כמו בחלום צלול.

המטפלת אמרה לי ללכת למקום בטוח, וראיתי את עצמי באמצע שדה רחב ופתוח. לפתע, משהו, כוח כלשהו התחיל לסובב אותי ומצאתי את עצמי בסוג של מערבולת בצבע זהב, מלאת אור. ואני מסתובבת ובחוסר שליטה. המטפלת אמרה ש שמכוונים אותנו ושזה בסדר, לתת לזה לקרות ולהירגע. חיכינו שתינו שזה יעבור.

 

ואז היא לקחה אותי למסע אחורה בזמן. ראיתי את עצמי בגיל 15, בגיל 12, 7, ובתור תינוקת על הידיים של אמא. יכלתי לספר לכם הכל, מה אמא לבשה ואיך הבד שלה הרגיש. את זה שאחותה עמדה מול המיטה והיכן עמד כל ריהוט בחדר. לא הצלחתי לשמוע את השיחה שלהן אבל ראיתי הכל כל כך ברור.

 

אחרי זה היא אמרה לי להגיע לשלב בו אני נמצאת בבטן של אמא. והנה אני עובר, בתוך הרחם של אמא. לא נוח. מרגיש די בטוח אבל אני חסרת סבלנות. המטפלת לקחה אותי עוד קצת אחורה בזמן והחזירה אותי לרגע המדוייק בו הנשמה שלי התאחדה עם העובר.

אני זוכרת שברגע שהיא אמרה את זה, הרגשתי כאילו הגוף האנושי, העובר - סופג אותי, את היישות הנשמתית שלי אל תוכו. לפתע אני מרגישה ידיים, גוף. כלואה.

לא נוח. בעיקר לא נוח.

בגלל זה תינוקות בוכים הרבה לדעתי, להתרגל למגבלות של הגוף הפיזי זה לא פשוט ומבלבל.

 

בסשן השני, אחרי שעברנו את אותה הנקודה ברחם, המטפלת אמרה שעכשיו היא לוקחת אותי לחיים קודמים שלי.

 

 

ואז, מצאתי את עצמי בתוך מים.

 

היא:      תסתכלי על הידיים שלך.

אני:       רואה שיש לי זנב! כמו של דגים! והידיים שלי לא אנושיות אלא מותאמות לשיחה בתוך המים.

היא:      מה את עושה במים?

אני:       צוללת בתוך המים.

היא:      יופי, תתארי את הסביבה בתוך המים.

אני:       לא הרבה...מפוזרים. מרגישה את האחרים אבל הם לא קרוב.

היא:      ככה זה רגיל שאתם מפוזרים?

אני:       כן.

היא:      מה את עושה?

אני:       שוחה.

            יש מבנים בתוך המים.

            כמו ברומא העתיקה, יפה מאוד.

היא:      איך את מרגישה?

אני:       טוב.

היא:      כמו בית?

אני:       בית.

היא:      מה עכשיו?

אני:       אני רוצה להיכנס אבל מישהו לא מרשה לי.

היא:      למה?

אני:       אני מפריעה לו.

היא:      מה התפקיד שלו?

אני:       הוא סופר משהו, מארגן משהו. אני מפריעה לו, אצא משם.

היא:      אוקיי. ומה עכשיו? מה את עושה עכשיו?

אני:       ....

            שוחה

            ....

            אני הולכת הביתה.

היא:      אוקיי.

            תתארי לי מה קורה.

אני:       אני בבית.

היא:      איך זה מרגיש?

אני:       מישהו מחכה לי.

היא:      איפה?

אני:       בבית.

היא:      את כבר שם? בבית?

אני:       כמעט. (כל הזמן הזה אני שוחה במים צלולים מדהימים, אפילו בעומקים בהם הייתי, היה מספיק תווך ראייה למרחקים עצומים).

 

            -אני מתחילה לצחוק-

היא:      מה מצחיק?

אני:       אההה חחחחחחחח

            מצחיק אותי

            בעלי

היא:      מי זה? בחיים כאנסטסיה, נכון?

אני:       זה בן הזוג שלי.

היא:      איך הוא נראה?

אני:       כמוני.

היא:      איך אתם אומרים שלום?

אני:       (מנסה להסביר לה את התחושות) לא מדברים.

            מרגישים.

היא:      מה אתם מרגישים?

אני:       מוסרים אחד לשני משהו.

            סוף סוף ביחד.

היא:      לקח הרבה זמן להתאחד?

אני:       ......

היא:      מה קורה עכשיו?

אני:       נטענים אחד מהשני.

היא:      איך?

אני:       אין מגע.

היא:      בכלל?

אני:       אפשר אבל מיותר, עדיף שלא.

היא:      לא נפוץ כל כך?

אני:       מיותר. מסתדרים כבר אחרת.

היא:      עדיין נטענים?

אני:       כן. כל פעם שאנחנו ביחד אנחנו נטענים.

היא:      איך זה מרגיש?

אני:       כמו לישון.

היא:      ישנים נחים?

אני:       לא, אין מיטות.

            יש רק עמודים ומים.

היא:      למה העמודים?

אני:       פעם היה משהו אבל טבע מזמן.

היא:      מה היה פעם וטבע מזמן?

אני:       לא יודעת. (מרגישה שזה גם לא ממש מעניין אותי)

היא:      העמודים משמשים למשהו?

אני:       לא. חללים פשוט.

 

            .....

היא:      מה קורה עכשיו?

אני:       הוא צריך להישאר, אני הולכת.

היא:      לאן?

אני:       למקום אחר.

            אני צריכה להיות במקום מסוים.

            אני מפזרת את מה שהטענתי.

היא:      מפזרת מה?

אני:       את מה שהטענתי מבעלך.

היא:      הוא בסדר עם זה?

אני:       כן. הוא אמור לעשות את זה, הוא עוזר לי לעשות את זה.

            ...

            אף אחד לא בא לקחת.

            אני מפזרת.

היא:      מי אמור לקחת?

אני:       מישהו שהוא לא אנחנו.

היא:      מה את מפזרת?

אני:       אור.

            אנרגיה.

היא:      מישהו שהוא לא אנחנו?

מה הוא עושה עם זה?

אני:       לא מבינה מה (הם עושים עם זה), (הם) נכנסים לספייס.

            אני לא יודעת איך לתאר, יצורים.

            כל אחד בא, לוקח, הולך.

היא:      ואת שמחה לתת?

אני:       כן, בשביל זה אני שם.

היא:      כשאת נטענת עם  בעלך אז יוצרת סוג של אנרגיה?

אני:       כן, אנחנו ביחד זה שילוב.

            משהו שנוצר ממני וממנו ביחד. (אנחנו) לא יכולים להשתמש בו.

היא:      מזינים יצורים אחרים?

אני:       כן.

היא:      איך אתם ניזונים?

אני:       חלק הולך אלינו, אנחנו לא צריכים הרבה.

            מספיק לנו להרבה זמן.

היא:      מה עכשיו?

אני:       אני פשוט שם איפה שאני אמורה להיות.

היא:      למה את שם?

אני:       אני צריכה להיות איפה שאומרים, בזמן שאומרים. אני תרופה ארוכה בכל מקום בדרך כלל.

היא:      מה עושה?

אני:       פשוט שם.

היא:      איך זה תורם?

אני:       אני מפזרת למרחקים את האנרגיה שטענתי.

            עיגול גדול סביבי.

            כשזה נחלש אני חוזרת להיטען.

היא:      אחרי שטענת, יצורים באים ומה?

אני:       חלק במודע, חלק לא במודע לוקחים.

            חלק נכנסו וזה הסיט אותם למסלול אחר.

היא:      זה מכוון אותם?

אני:       כן זה מכוון.

היא:      זה מכוון אותם לאן?

אני:       אני לא יודעת. לא מתקשרת עם אף אחד שם (מהיצורים).

היא:      איך זה תורם להם?

אני:       הם צריכים לקבל (את האנרגיה) כי הם לא מייצרים.

היא:      למה הם חייבים?

אני:       כדי להמשיך להתקיים.

היא:      את ממש חיונית והכרחית בשביל יצורים אחרים.

            איך את מרגישה לגבי זה

אני:       טוב לי, טוב להם.

היא:      מה אורח החיים?

אני:       ממוצע מאות שנים.

היא:      הרבה יחסית לגוף אנושי.

אני:       אנחנו לא אנושיים.

היא:      לכם בטח מרגיש רגיל.

אני:       כן.

היא:      ככה אתם מפוזרים במים?

            כוכב אחר או כדור הארץ?

אני:       .....

היא:      מה השם?

אני:       היבשה נראית אדומה, אף פעם לא הייתי ביבשה.

היא:      הרבה באים ונטענים?

אני:       לא יודעים שאני שם.

היא:      הם רואים אותך?

אני:       לא.

            אף פעם לא רואים אותי. אני עמוק בתוך המים.

היא:      יש כאלה שכן רואים?

אני:       לא, רק כמוני רואים אותי.

היא:      כמה אתם שם?

אני:       לא הרבה, לא צריך אותנו הרבה.

היא:      מי אומר לך לאן ללכת?

אני:       אני פשוט יודעת.

            אני מקבלת (את המידע) ולא שומעת.

            ממישהו אחר כמוני, מעליי.

היא:      את יכולה לראות אותו?

אני:       לא.

היא:      ומה התחושה כשאתם מתקשרים?

אני:       לפעמים, זה לא קורה הרבה, אולי פעמיים שלוש.

היא:      מה קורה עכשיו?

אני:       אני במים.

היא:      מה עכשיו?

אני:       חוזרת  לבעלי.

            תמיד מצחיק אותי.

            תמיד שמח כשאני באה, כי הוא לא יוצא החוצה, הוא רק מטעין.

היא:      מחכה לך?

אני:       כל הזמן.

היא:      מטעין שאר יצורים?

אני:       לא, בנוי רק אליי.

            חחחחחחחחחחחחחח

            חחחחחחחחחח

            הוא מצחיק.

            יש לנו בדיחות פרטיות.

היא:      לבעלך ולך?

אני:       יש לנו הרבה.

            כשנטענים זה משתלב עם (האנרגיה)שלי וזה מה שאני מביאה לרדיוס.

 

            אני צריכה ללכת עוד פעם.

היא:      כל כמה זמן את נטענת?

אני:       כמה שלוקחים לי.

            לפעמים אף אחד לא בא לקחת.

היא:      למה?

אני:       לא יודעת.

היא:      ואז את משנה מקום?

אני:       לא, אני יודעת שאני אמורה להיות שם. פשוט אף אח דלא בא.

היא:      וזה בסדר?

אני:       כן.

 

 

(מדלגת לסוף הגלגול)

 

היא:      איפה את נמצאת בסוף (החיים)?

אני:       במים.

            מישהו פתח אור בתוך המים.

            אני יכולה להיכנס.

            אבל הגוף שלי ייפרד ממני אם אני אעשה את זה.

היא:      את עושה את זה במודע? מישהו אומר לך לעשות את זה?

אני:       לא, כשאני מוכנה אני הולכת, כשאני רוצה.

            ואני רוצה.

היא:      ובעלך?

אני:       הוא נשאר.

היא:      את מי הוא יטעין?

אני:       לא יודעת אבל הוא נשאר ואני צריכה ללכת.

            הוא יילך אחרי זה לאור שלו.

היא:      כמה זמן אחרייך ילך? יישאר הרבה?

אני:       לא, הוא מתגעגע אלי. הוא יבוא.

היא:      למה את הולכת?

אני:       אני רוצה משהו אחר.

היא:      מה?

אני:       צריכה להחליט.

            לא יודעת עדיין.

היא:      כמה חיית עד עכשיו?

אני:       לא הרבה, 150-200.

היא:      אז למה כל כך קצר? זה הספיק לך?

אני:       אני תמיד ממהרת ואני יודעת שיש עוד ואני רוצה עוד לנסות.

היא:      לנסות מה?

אני:       להתקיים.

היא:      בגוף הזה יש לך זיכרון נשמתי?

אני:       כן.

היא:      את מודעת שאת יכולה להיות בגוף אחר בזמן אחר?

אני:       כן.

            אני נחה פה.

            בין לבין.

היא:      בין מה למה?

אני:       היו לי חיים קשים גם.

היא:      בתור מה?

אני:       עולם שלפני (הגלגול הזה)

היא:      אז זה חיי מנוחה?

אני:       כן.

אחרי שסיימנו את הסשן במים עברנו לחיים קודמים אחרים שרלוונטיים לחיי כאנסטסיה.

הרגשתי שוב מערבולת ומצאתי את עצמי בתור ילד קטן. מסתבר שהייתי ילד קטן, יהודי, שניסה לברוח עם אחותו ה-עוד יותר קטנה מהנאצים. ככל הנראה אי שם בשנות ה-40 ולפי מה שנראה לי עכשיו מהזיכרונות, זה היה בהונגריה. החיים האלה מאוד רלוונטיים לחיים שלי כיום וכרגע זה יותר מדי אישי לפרטי. אשתף אתכם במוות שלי באותם החיים.

כשתפסו אותי לבד ביער- הובילו למה שנראה מחנה ריכוז/עבודה (תוך כדי התהליך אני נמצאת במודעות של ילד ומדברת כמו ילד, וכן, גם בוכה כמו הילד) ויכולת ההבחנה שלי לא הייתה חדה למתרחש. יום אחד לקחו אותי ואת כל הילדים שהיו גרים במבנה ובשורה אחת יצאנו מן המחנה אל תוך היער. עצרנו כשהגענו ולפתח של בור ארוך, תעלה שחפרו לא מזמן. סידרו אותנו בשורה והשוטר (ככה אני קראתי לו כי כנראה היה כתוב פוליצאי על היד) התחיל לירות בהם. ואני רואה שעוד מעט תורי. הילדים נופלים ללא רוח חיים אל תוך הבור תוך הישמע צלילי היריות. אני מפחדת, אבל לא כמו שחשבתי שאני אפחד. יותר מפחיד היה להיות לבד ביער בחושך. לא יודעת, מחשבות של ילד...

והנה הגיע הכדור אל תוך ראשי, ללא שום כאב הרגשתי פתאום הקלה וראיתי את הגוף הקטן שלי נופל ואני נשארתי לעמוד, מרחפת, לא ברור.

 

אם להשוות בין שתי החוויות – הלידה והמוות, הלידה היא כל כך לא נוחה ומעצבנת. המוות הוא רגעי ומשחרר.

 

בסוף הסשן השני היא שאלה אותי את כל השאלות מהדף, מה שרציתי לדעת ובזה סיימנו.

אחרי טיפול כזה יש חשק רב להרגיש את הקרקע, יחפים. לגעת בעצים. להיטען.

אני זוכרת לעצמי שנסעתי הביתה ברכבת אחרי כל זה עם הרבה מחשבות ונפלו לי כל כך הרבה אסימונים.

 

 

הסשן היה מאוד פרודוקטיבי כי הגעתי אליו בגלל תחושת מועקה כבדה.

אחרי שהתחלתי "להתעורר" נפקחו עיני אל תעשיית בעלי החיים, או יותר נכון שואת בעלי החיים שמתרחשת כאן על כדור הארץ. חיפשתי תשובות, למה ואיך.

החוויה שלי בתור ילד בשואה סיפקה לי חלקית את מה שרציתי לדעת.

הסשן גם הקל לי על המיגרנות מהם אני סובלת כבר לאורך שנים.

מאז הטיפול המיגרנות שלי הרבה יותר נסבלות ופחות קשות כמו שהיו פעם.

וכן, כואב לי בדיוק באותו הצד בו קיבלתי כדור לראש בתור הילד הקטן. וכן, בהחלט יש קשר.

 

החיים במים הביאו לי שקט נפשי. אני עד עכשיו זוכרת את התחושה של להיות שם. הכמיהה לחזור לשם נחרטה בי עמוקות.

 

מאז הסשן אני חיפשתי את אותו כוכב הלכת שעליו הייתי בתוך המים.

הכיוון היחיד שהיה לי אלו אותם שלושת הכוכבים שהכרזתי עליהם כ"שלי".

מדובר בשלושה כוכבים המרכיבים את חגורת אוריון (ORION). אחד מהם נקרא Mintaka.

וכאן מתחיל בעצם המסע אל ההיסטוריה הגלקטית שלנו, של כדור הארץ ויישויות אחרות.

קרא עוד : מקור נשמתי

 
 
 
 
  • Black Instagram Icon